היבטים אתיים והלכתיים של טיפולים גנטיים – פרופ' יגאל שפרן

אתיקה וגנטיקה: ריפוי באמצעות תאים סומטיים

רק בת 18 הייתה הסופרת האנגליה מרי שלי כשיצרה (בשוויץ) את הרומן שלה אודות המפלצת של פרנקנשטיין. בכשרון רב ובעת תחרות ליצירת ספרות איימים, תיארה שלי את אותה דמות דֶמונית, יצירת אנוש, הרוצה באכזריותה להשתלט גם על יוצרה היא: פרנקנשטיין עצמו.

השנה היא 1818, ומיני אז נשען חלק הארי של עולם התרבות המערבי על דמות זו, בבואו לתאר את החשש מפני העידן בו מדענים יתערבו בטבע ויביאו ליצירת בני אדם מחודשים, מלאכותיים, אכזריים, מושחתים או חולים לנצח לא עלינו. אינן חולפות אלא שנים ספורות ועל הבמה עולה (באנגליה) פרנסיס גולטון, בן דודו של צ'ארלס דרווין, המדבר על אאוגניקה: חובת התרבות בכללותה, והמדענים בפרט, להביא לטיפוחם אכן של אותם בריות שהינן בעלות מטען תורשתי איכותי בתחום בינת האנוש והמזג ההתנהגותי, וברירתם לטובה על פני כל האחרים. ברם גילטון לא חשב על התערבות פנים-גנטית, שכן הוא, כמו גם כל בני דורו, היו משוכנעים שאין ולעולם לא תהיה לאדם כל יכולת לחדור אל תוך תוכי הגנום האנושי, להשפיע עליו מבפנים. אפילו דרווין עצמו, למרות גאוניותו, כתב ש"האדם … אינו יכול להמציא זנים, ולא למנוע התרחשויות ביולוגיות פנים-גופיות, כי אם רק לטפח [חיצונית] התרחשויות כאלה המתחוללת מעצמן באופן טבעי, וזאת באמצעות הטיה שלנו מבחוץ למען ה"טובים", תוך כדי הליך הברירה הטבעית הקיים בהוויה". אבל מאז המצב השתנה לחלוטין. נוצרו אפשרויות מרחיקות לכת להשפיע ואכן לערוך מבפנים את הד.נ.א. בצומח, בחי ובאדם. לכן, ולא בכדי, בחלוף 170 שנה מאז מרי שלי אנו מוצאים כבר את הרופא האמריקאי רובין קוק (התמחה באתיקה של הטכנולוגיה), כשהוא מחבר ספר נוסף בסדרת ספרי המדע הבדיוני שלו, והפעם אודות מדען המזריק כביכול את גן האינטליגנציה שיצר, לתינוק שנוצר אצלו באמצעות הפריה חוץ גופית. כך נוצר בדמיון הקיבוצי של כולנו, אותו בן מבריק אך אכזר וחסר רגשות. לנו, בני הדור הנוכחי, נראית כיום יצירה כזו ראלית, כי מימי רובין קוק ואילך, ואולי עוד קודם לכן, אכן כבר ניתן היה להתערב בגנום האנושי, אולי – בינתיים – לא באמצעות גן אינטליגנציה מלאכותי או טבעי אם קיים, אך בהחלט עם פוטנציאל לעשות דבר מה הקרוב לכך בעתיד הנראה לעין. כי העתיד כבר כאן. לכן גם רומן נוסף של בן דורנו, ג'יימס מייקל סטיוארט, מעורר כיום חלחלה בקרב הקוראים, שכן הוא מתיישב על לוח ליבנו ואנו אכן חרדים מפני אותו גנטיקאי המתואר על ידו כמזריק לבִיתו (שנוצרה כמובן אף היא באמצעות הפריה חוץ גופית, במסגרת פס יצור, אפס תקלות ובכלל דה-הומניזציה של הילודה), גן אינטליגנציה נוסף,  כמו אצל רובין קוק, אך הפעם גם שלא בידיעת אשתו של המדען. וכך נוצרת לה בת ההופכת אכן לילד פלא אינטלקטואלי, אבל גם ל"סיוט חי" עם "רוע מובנה" שבלתי ניתן לדיכוי או לשליטה.

ממה חוששים?

התיאורים הללו מבטאים עד היום, ואולי כיום אפילו ביתר שאת, חששות לאין מספר מפני המעבדות והמדענים העוסקים בריפוי גנטי. מאות ואלפי מאמרים מתארים כיום את האיום הקיים על הגנום האנושי שלדעת  רבים הוא קדוש, ואין לעשות בו מניפולציות בשום צורה, בבחינת "אל תגעו במשיחי, ולנביאי אל תריעו" (תהילים ק"ה).

לפיכך, כבר בתחילת עידן ההנדסה הגנטית, השקיפו על כל פיתוח שהמילה "גנטיקה", על הטיותה השונות, נכללת בו, כאיום של ממש לפחות על שניים מן היסודות הכי מרכזיים באתיקה הרפואית: ענווה, ו-אחריות. פגיעה בענווה, שכן היכולת לשנות את האדם מבפנים, יוצרת פוטנציאל לתחושת "כוחי ועוצם ידי", תכונת גאווה ויהירות, זחיחות והעדר ענווה, אותה ענווה שהיא היסוד הכה חיוני בממלכת האתיקה, ופגיעה גם בתחושת האחריות שלנו כבני אנוש, כלפי העולם, מכח עשייתם של פעולות המשפיעות באופן בלתי הפיך על הדורות הבאים. "אף שכונתנו טובה – אמרו חלק מההוגים – מי לידנו תקע שמעשינו  אכן רצויים???"

גם בקרב חלק מהמתבוננים בנושא מזווית מבטה של תורה, מצאנו הסתייגויות רבות כלפי ניסיונותיו של אדם לשנות מבפנים את מעשה האלוקים. ציטטות רבות הצביעו על כך שבספרות ההגותית היהודית קיימת בקורת לא מעטה כלפי המחשבה שעל האדם לשנות במהות את הנבראים ובכך כביכול לסייע לבורא העולם באמצעות הוספת יצורים שהם טובים יותר, לעומת מה שהיה קודם. לפיכך מצינו מאמרים רבים המצביעים על הצליל "די" שבמילה "שדי", שמו של הבורא בכמה מפסוקי התורה, שם המורה על הדרישה לומר לאדם: "די, הסתפק במה שאני בראתי, ואל תקלקל". ביקורות חריפות מאד נשמעו ונשענו על איסור התורה על כלאיים, אותה פעולה המכליאה זה בזה זנים שונים של צמחים. הפרשנות הטעימה שהסיבה לכן היא הצורך בעדינות ובהכרה שהבורא יתברך הוא זה שקבע מהם המינים הנדרשים בעולם וכל הוספה ושינוי מהותי בהם נחשבת רהב עם פוטנציאל לתוצאות הרות אסון.

האם השתנה משהו?

ברם, וכאן המהפך הגדול שאנו חייבים להיות ערים אליו: כל המחשבות הללו אינן רלוונטיות כאשר אנו עוסקים בתאים סומטיים. הרי בשונה מההתערבות בתאי רביה, כאן מדובר בדברים שאינם אמורים לעבור לדורות הבאים וכל כוונתנו הינה אך לתועלת האדם הקיים, לטובת בריאותו ואיכות חייו, וכל זאת תוך בקרה ופקיחת עין מתמדת. בכך מתקיים יתרון גדול מאד למעבדות ולחברות התרופות העוסקות בחקר הרפואה וקידומה דווקא באמצעות תאים אלו. קשה לי לראות בעיתיות בתחום מרתק זה, לפחות לא במבט יהודי. הן בתפיסה היהודית צפויה להפציע מעלינו שמשה של מציאות מוסרית חדשה, המתקיימת בתוך העולם הקיים אך הפעם כשהוא עולם מתרענן, מתחדש ונפלא. יהא זה עולם גאולי, עולם שבו תהיה יותר רווחה לאדם, יותר אהבה, יותר הכרת הטוב שבנו בכל תחומי ההוויה ובוודאי גם בתחום המדעי והרפואי. זהו הרי חלק מהחלום הנבואי של התנ"ך ומשאיפתו של כל יהודי המחכה לימות המשיח: תקווה, ואולי גם ביטחון, שיום יבוא ובעזרת השם נחזה בעולם שכולו טוב, שיש בו  יותר אמונה בבורא ובבריותיו, אידאל, המשתלב היטב באמונה בטוב האנושי הבסיסי ובחובה לקידום המדע, האנושות ובעצם כל אשר על פני תבל. ההלכה והמדע הולכים יחד זה שלובי זרועות עם זה, והיהדות רואה במדע את יד ה' אינקוגניטו ולכן, בתפיסה היהודית, החששות מפני המדע, הן שוליות לחלוטין. הן מתרכזות בעיקרן בשאלה אחת: האם אכן יש די בקרה מוסרית צמודה בעת יצירת כל הפיתוחים החדשים? זאת כדי להיות משוכנעים שאיננו יוצרים תקלה ביודעין, אבל עצם ההתערבות מותרת, ואולי אף ברוכה.

האם הכל אסור או הכל מותר?

בכלל, במחשבה היהודית קיימת דרישה להצמד לכך שכל דבר שהתורה לא אסרה – מותר. ובאשר כל איסוריה של התורה בנוגע להרכבת גנים (כלאיים), נוגעים רק לעולם הצומח, מובן מאליו שכמעט כל הנוגע לבעלי חיים – כשאין בו אכזריות או רוע מובנה – הינו בתחום ההיתר. זאת ככל שהכוונה העקרונית היא לטובתם ולרווחתם של הבריות. כמו שעשה יעקב אבינו בעת שהתערב בגנטיקה של הכבשים (בראשית ל"א) כן גם לנו מותר. ולא רק בכבשים אלא גם באדם. בפרט כשהדבר הפיך ובר תיקון. כמובן אין המדובר במתירנות פרועה אלא בדרישה להתערבות מבוקרת, מפוקחת, בעלת מעורבות של אנשי רוח בתוכה, אבל עם הסכמה עקרונית שהדבר ראוי ומכובד. לכן לדעתי חברות גדולות, עם מעבדות מוסמכות, עם וועדות אתיקה הבוחנות כל מקרה לגופו רשאיות לעסוק בכך, כי כל מקרה צריך אכן להיבחן ברגישות ובהתבוננות ארוכת טווח, אבל בגישה כללית, גישה אוהדת, גישה המעודדת את הפיתוחים הללו ורואה בהם תקוה גדולה.

ושוב: האם אכן הכל מותר?

דבריי שלעייל כמובן אינם מתייחסים לשאלה של עריכת ד.נ.א, שאולי תעמוד בפתח בשנים הבאות, שכן מפניה אנו חוששים יותר, אבל בכל הנוגע בשימוש בתאים סומטיים או בנשאים וירליים, אנחנו בהחלט רואים בכך יתרון ודבר חשוב.

והבה ונאמר שוב: כאשר מדובר בתחום חדש, אין המדובר בהיתר גורף: הן השימוש בנשאים וירליים, למשל, יש בו גם מידה לא מבוטלת של סכנה, ואנחנו גם מכירים כמה תקלות שאירעו בשנים האחרונות כתוצאה מ"השתוללות" של ווירוסים שהוציאו להם את הד.נ.א. אך פגעו במרקמים אחרים שבאדם, ויצרו נזקים קשים ובלתי צפויים. לכן אנו נדרשים לזהירות כפולה כאשר אנחנו מתחילים בפעולות חדשות, זהירות שתאפשר כמה שיותר את הפחתת הסיכונים ומיקסום היתרונות (וזהירות גם היא ערך חשוב באתיקה רפואית), אבל הדרישה היא רק להבטחת טכנולוגיות המונעות נזק, תוך קיום עקרונות אתיים של אחריות ושל ענוה, אבל מתוך גישה כללית אוהדת.

לסיכום:

התפיסה היהודית היא בעד קידום המחקר והרפואה. אנו מצדדים במערכות בריאות רחבות ידע, רחבות היקף ורחבות אחריות הפורצות קדימה גם בתחום הגנטיקה, ומסתייגים רק ממערכות של אנשים בודדים היושבים בירכתי הספינה ועובדים במסתרים ואולי אין להם את האמצעים לבקר ולהגביל את עצמם.

תפקידנו לשפר את הבריאות האנושית ולא לקבל את החולי כגזירת אלו-ה שאין להלחם בה. על האדם לעשות את כל אשר לאל ידו כדי לשפר. התפיסה העקרונית כאילו מדובר בהתערבות מלאכותית בטבע הנאצל, אינה מדוייקת: השכל האנושי גם הוא טבע, ולשם כך הוא ניתן לנו, כדי לעשות בו שימוש. באותו אופן שבו אנו משתמשים במים ובאדמה, ברגש וברצון: בעדינות ובאחריות. עלינו לעשות זאת בסביבה הולמת ובתנאים שבהם לא נחרוג מהגבולות שהמוסר האלוקי דורש, אבל עצם השימוש בשכל האנושי הינו, כאמור, שימוש במשאב טבעי על מנת לשפר את הטבע עצמו, ומתוך עצמו, ובכך להביא ליותר רווחה לאדם.

הרב פרופ' יגאל שפרן
ראש  "מרחבים" והמחלקה לרפואה והלכה, הרבנות הראשית לירושלים
חבר הוראה בכיר לאתיקה רפואית והלכה, בתיה"ס לרפואה י-ם ות"א